"הגן
המפליג למרחקים" לאידה פינק
דף עבודה לתלמידים מאת נורית צין
1.
שם הסיפור שאנו עומדים לקרוא הוא "הגן
המפליג למרחקים".
חשבו וכתבו, מה דעתכם, מה
יהיה תוכנו של סיפור זה?
2.
השוו את רעיונותיכם ודונו בציפיותיכם.
3. קראו את הסיפור, פתחו תיקייה בשם: אידה פינק והעתיקו את הקובץ של הסיפור למחשב שלכם.
מעכשיו תעבדו
על הסיפור שנמצא על המחשב שלכם.
4. א. סמנו בסיפור את כל המשפטים הקשורים לגן.
ב.
סמנו בסיפור בצבע שונה את כל המשפטים הקשורים לתפוחים.
האם אתם יכולים להגיע כבר
למסקנות לגבי משמעות הגן והפרי בסיפור "הגן המפליג למרחקים"?
כתבו את מסקנותיכם ושוחחו עם
חבריכם על מסקנות אלו.
5. כדי להבין את משמעות הגן בסיפור "הגן המפליג למרחקים" עלינו להבין שסיפור הגן המופיע כאן מזכיר את סיפור גן עדן המקראי. שני הסיפורים: החדש (של אידה פינק) והישן (המקראי) מנהלים ביניהם "דיאלוג".
קראו את הכתוב בספר
בראשית על סיפור גן עדן. ערכו השוואה בין סיפורה של אידה פינק "הגן
המפליג למרחקים" לבין סיפור גן עדן.
כתבו והסבירו מהי תרומת
ההשוואה להבנת הסיפור?
(קראו גם על משמעות סיפור
גן עדן בספרות)
6. בסיפור יש ניגודים רבים.
א. סמנו את הניגודים בסיפור (בצבע שונה מסימוני הגן והפרי)
ב.
ענו על השאלה:
כיצד מעצבים הניגודים את האווירה
בסיפור ואת משמעותו?
7.
בסיפור הקצר "הגן המפליג למרחקים" מופיעים
שלושה מקומות שונים. מהם המקומות ומהו, לדעתכם, תפקידם בעיצוב משמעות הסיפור?
8. בסיפור הקצר "הגן המפליג למרחקים" יש תיאורים של השמש.
א. סמנו בסיפור את תיאורי השמש (בצבע שונה) והעתיקו אותם למחברתכם.
ב.
הסבירו מהו תפקידם בעיצוב הסיפור (אווירה, תהליך,
משמעות וכו')?
9.
הידעתם את ההבדל בין ריאליזם לסוריאליזם?
קראו על שני מושגים אלו:
ריאליזם, סוריאליזם[1] וענו על
השאלות הבאות:
א.
הסיפור "הגן המפליג למרחקים" הוא סיפור
אוטוביוגרפי. קראו את הראיון
עם אידה פינק והסבירו בעקבות קריאתו מהם היסודות הביוגרפיים המופיעים בסיפור "הגן
המפליג למרחקים".
ב.
צטטו והסבירו את היסודות הסוריאליסטיים המופיעים
בסיפור.
ג.
בסיפור יש עירוב של מציאות (יסודות ריאליסטיים) ושל
הזייה וחלום (יסודות סוריאליסטיים).
הסבירו את תרומתם להבנת הסיפור.
10. מצאו תמונה מתאימה או ציירו את הסיטואציה המרכזית של הסיפור. הסבירו מדוע התמונה שבחרתם או הציור שציירתם משקפת (או משקף) את הסיטואציה המרכזית של הסיפור?
(תוכלו להשוות את הסיפור לציורו של מרק שגל "העגלה
המעופפת")
סיפור מאת אידה פינק
עברית: בנימין טנא
פעם אחת ראיתי גן מפליג. היה זה הגן של השכנים יפה
ושופע כשלנו, ובו - כבתוך שלנו - גדלו עצי-פרי.
ראיתי כיצד הוא מתרחק לאטו, מלא הוד, אל מרחקים שאין
להשיגם. היתה שעת אחר-הצהריים נינוחה וחמימה, ישבתי עם אחותי על גבי מדרגות
הגזוזטרה, ולפנינו, כעל כף-יד, שני הגנים, של ווֹיצֶ'ך ושלנו, מחוברים זה לזה
כיחידה אחת, שכן שום גדר לא חצצה ביניהם (גדר - אמרנו - יהיה אלמנט זר). ורק שדירת
דוּמְדְמַנִיוֹת חיברה אותם בתפר ישר בתכלית.
היתה שעת אחר-הצהריים נינוחה, השמש לאה וזהובה,
ווֹיצֶ'ך יצא לגזוזטרה של ביתו (גם הבתים היו תאומים) וקרא לנו:
"אנו הולכים לקטוף תפוחי- רֶנֶט"
נהגנו לעשות את כל עבודות הגן בעת ובעונה אחת בשני
הגנים. באותו יום עצמו כיסחנו את הדשא, באותו יום עצמו סיידנו את גזעי העצים
על-כן, מתוך הרגל, הכריז על קטיף התפוחים.
מיד לאחר קריאתו ראינו את אחותו הבוגרת של ווֹיצֶ'ך.
היא נשאה בידיה סלי-נצרים גדולים, מסוג הסלים שעמדו גם אצלנו בעליית-הגג. אחותו של
ווֹיצֶ'ך לא אמרה לנו כלום, רק ירדה לגן, העמידה את הסלים מתחת לעץ הגדול ביותר,
וחזרה לחצר ליטול את הסולם.
" ווֹיצֶ'ך!" קראה. "הַכֵן
עיתונים!"
כל תפוח צריך היה לנתק תחילה בזהירות ובעדינות מן
הענף. אחר-כך, בזהירות ובעדינות לעטוף במעיל-נייר, שלא יקפאו בחורף ואז להניחו
בזהירות ובעדינות בסל-נצרים. ולבסוף - כבר בעליית-הגג - צריך היה להוציאו בזהירות
מתוך הסל ולסדר על-גבי הרצפה, תפוח ליד תפוח, אבל שלא יגעו זה בזה. זהירות עדינה
זו או עדינות זהירה - הכרחית לפרי.
ווֹיצֶ'ך נעלם מהגזוזטרה ואחרי רגע חזר עם צרור
עיתונים מתחת לבית-שחיו. ושוב חידש קריאתו אלינו: "אנו קוטפים
תפוחי-רנט!"
ישבנו על מדרגות גזוזטרה, ממתינות שאבא יסיים את
שיחתו עם גברת קאסינסקה ויקרא לנו. השיחה התנהלה בחדר-עבודתו שעמד עכשיו מאובק
ומיותר, עד שאחד הפציינטים היה מופיע בערב, בחסות החשכה, עם כיכר לחם שחור בסל -
כתשלום.
מפעם לפעם נשמע קולה הנמרץ של גברת קאסינסקה. קולו של
אבא לא נשמע כלל. השניים שוחחו ביניהם מזה שעה ארוכה.
וויצ'ך טיפס על הסולם. אחותו ניצבה מתחת לעץ ונשאה
זרועה אל-על, כאילו עמדה לפתוח בקוּיֶאוּויֵאק או בריקוד עממי אחר. היא קיבלה את
הפרי שנקטף על-ידי וויצ'ך, נרכנה מעל לסל, חזרה והזדקפה, ושוב הושיטה את זרועה
כלפי מעלה, בעירנות, אחרי מחול-הקטיף הזה המלא דאגה ורוך. היינו מעוניינות רק
בצפייה ולא בשמיעת מה שנאמר ביניהן. אבל קולם נשמע מעצמו. הם לא דיברו אמנם בקול
רם ולא כל המלים הגיעו לאוזנינו, אך לעתים די במלה אחת או שתיים, כדי לדעת במה
מדובר. ריקים, אמרו. ירוקים. הם צודקים, אמרו. מה יהיה בחורף, אמרו. אמרו שאנחנו
אכלנו את כל הפירות שלנו בעודם ירוקים, ובמעשה זה צדקנו, כי מי יודע מה יהיה אתנו
בחורף. הם אמרו את האמת בלבד.
הבטתי בעירנות ובמתח כה רב עד שחשתי כאב בעיני. השמש
הציתה מדורות בתרני העצים. איך יכולתי לדעת שהיה זה אות להפלגה?
גנו של וויצ'ך, ידיד נעורינו נע תחתיו והחל להפליג אט אט כספינה
גדולה, ירוקה. התרחק לאטו, אך בלי הפסק, המרחק בינו ובינינו גדל והלך, והגן נעשה
קטן יותר ונעלם. הוא ריחף משם למרחקים שאין להשיגם ואין להכריעם.
חשתי פליאה וצער, שכן למן ימי ילדותי רגילה הייתי
לקרבתו ואין לדעת מה היה קורה אילולא אחותי שאמרה: "הפסיקי למצמץ בעיניך.
כשאת ממצמצת בעיניך ניכר בך תיכף ומיד שאת יהודיה."
בדברים אלה חזר לפתע הכל למקומו, הגן, העצים,
סלי-הנצרים והסולם, וויצ'ך ואחותו. אבל מי כבר יאמין בחזרות כאלה! לא אני.
קולו של אבא קרא אותנו לחדר, אל גברת קאסינסקה הנמרצת,
שלאחר ההסכמה על המחיר הבטיחה לדאוג לנו לקֶנְקַרְטֶן*, כדי שנוכל להציל עצמנו, שלא יהרגונו.
* קֶנְקַרְטֶן - תעודות זהות בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
(ח) וַיִּטַּע יְהֹוָה
אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט) וַיַּצְמַח יְהֹוָה
אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ
הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:
***
(טו) וַיִּקַּח יְהֹוָה
אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
(טז) וַיְצַו יְהֹוָה
אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב
וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
ספר בראשית פרק
ג
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה
עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל
הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה
אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:
(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ
אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ
בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:
(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ
אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים
יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה
כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ
לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ
וַיֹּאכַל:
(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי
שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ
לָהֶם חֲגֹרֹת:
(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל
יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם
וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ט) וַיִּקְרָא יְהֹוָה
אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:
(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ
שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד
לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל
מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם
הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:
(יג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה
אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי
וָאֹכֵל:
(יד) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה
אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה
וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי
חַיֶּיךָ:
(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית
בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ
וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל
אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:
(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי
שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא
תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל
יְמֵי חַיֶּיךָ:
(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר
תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:
(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ
תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר
אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם
שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:
(כא) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה
אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם:
(כב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה
אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן
יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:
(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ
יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:
(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת
הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב
הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: